פסק-דין בתיק ע"א 11390/07

עו"ד לבנה: לאחר הגשת עיקרי הטיעון חבריי פנו אליי. התקיימה ישיבה אצלי הפרקליטות בהשתתפות שני חבריי ומר קוגל ביום 17.4.08. בהמשך לישיבה זו, לבקשת חבריי, נערכה בדיקה נוספת אצלנו באגף לרישום והסדר מקרקעין ואני אין לי אלא לגמור אל ההלל על מידת המקצועיות שהושקעה גם בבדיקה הנוספת, אבקש לא לפרט את ההליכים הפנימיים שלנו, בעצם בקשתם של חבריי בישיבה, ואני מכבד אותם על כך, הייתה שתנוח דעתי שלי שהבדיקה נעשתה כהלכה. אמרתי לחבריי שנחה דעתי. במסגרת הפניה לבדיקה המחודשת הועברו על ידי חבריי טיעונים בכתב שאליהם צורפו גם מסמכים. באותו מועד היו בפנינו גם המסמכים שצורפו לעיקרי הטיעון. לא היה שינוי בהחלטתנו כך שלשאלת הבדיקה הנוספת אני חושב שכן יש מקום בשלב כלשהו גם לסופיות. אני חושב שהגענו לשלב הזה, וגם היינו מגיעים אליו גם בלי הבדיקה הנוספת שערכנו לפני 4-5 חודשים.

עו"ד אקסלרד: המסמכים שחברי מתנגד להגשתם הם צורפו לעיקרי הטיעון. הבדיקה שנערכה בעקבות הפגישה אצל חברי אנו לא מכירים ולא יודעים עליה, לא יודעים איזה בדיקה בוצעה. הצדדים באים ביניהם במגע ומנסים לשכנע אחד את השני. היה ניסיון לעשות שימוע בקשר לעמדתנו לפני ההליך כאן. אני למדתי משהו מדברי חברי. אני מבין מחברי מה שבאמת לא הבנתי שבבסיס הדברים עומדים לכאורה חשדות או ספקות בנשואים של חוסר יושר. המצב שעליו מצביע חברי והמצב שנוצר לא ראוי. יש מצב שבו אומרים אין לנו בעיה של יושר תביא ראיות. יש מצב מהקצה האחר שאומרים לאדם אנחנו לא מאמינים לך ואז לך ותפתור את הבעיה. במקרה שלנו קשה להתגונן מפני החלטה שמראית פניה שלא היו ראיות מספקות אך חברי מספר לנו שעומדים חשדות ביסודה שלא מוצגים בפנינו ולכן קשה להתגונן בפניהם. אני חושב שראוי ואני לא בטיעון המרכזי אך אצביע שלוש נקודות שלאחריהם אתייחס למה שביהמ"ש הציע ואתן את הכוון הנכון בעיני. אם באמת ביסוד עמדת חברי עומד החשד שהאדם אינו האדם הנכון, אנחנו סבורים שהבעיה היא טעות ברישום בנסח של בית אל ולא ניתן לחלוק שאותו אדם עם אותה זהו, נרשמו על שמו קרקעות אחרות בעבר בסביבה, על בסיס אותו מניע, אותו רישום במס רכוש ומעולם לא נטען שהרישום לא היה נכון ולא היה עוררין על כך וזה נעשה לפני שנים. בזה יש לתמוך את טענתנו שהרישום מוטעה ואותו צריך לבדוק וזה לא צריך להיות יסוד לדחיית ההליך הנוכחי. נושא אחר הוא נושא השטחים, מן המפורסמות וביהמ"ש וודאי יודע את זה, שכלל, תמיד, המניע והמסמכים מתייחסות לשטחים נמוכים בהרבה מבפועל, וזה מהטעם הפשוט שאדם נוטה לדווח על שטחים מצומצמים כדי לשלם פחות מס רכוש וארנונה. לתמיהות שזה כביכול מעורר, אנו מכירים מקרים של שטחים שהוכרו ונרשמו בשטחים של פי שלוש וארבע וחמש, ממה שהיה רשום במניע. ככל שזה מעורר גבה ההסבר הוא קיים ונכון ונפוץ. בעיית המפה, לא אנו ביקשנו להסתמך על אותה מפה בניסיון הקודם לבצע את הרישום, שם מסתבר שמי שהסתמך על הרישום הייתה טענת בעלות לא נכונה. עצם העובדה שביקשנו לקצר את הדרך ולקחת את אותה מפה מאותו תיק לא מחברת אותנו למעשים לא נכונים או לא ראויים שנעשו בהקשר אחר. לא כל המסמכים שצרפנו כאן היו בידי חברי באותו הליך וזה גם יכול להיות אולי פתח לבחינה נוספת של המסכת העובדתית.

אומר כך, כפי שציינתי קודם, אני הייתי מציע גם לחברי ואני מבקש מביהמ"ש לגשת לנושא הזה  מהכוון האחר, איפה האינטרס הציבורי, האם זה לנעול בפנינו את הדלת או שלא יהיה מחוייבות מהמשיב ללכת למצער להליך הבחינה המחודשת על סמך כלל המסמכים והבהרות שנטענות כאן ולעשות את המאמץ לבחון את הנסח בבית אל, לבוא לקרקע ולראות את הטרסות בשטח לראות שהוא השטח הגדול יותר ממה שרשום במניע וזה אפשר לראות בבחינת השטח. הבחינות האלה לא מחייבות אף אחד. קשה לי לראות את האינטרס הציבורי לומר אנו לא נתייחס לשטחים האלה ונעניש את מי שיש לנו עניין נגד כנותו. סופיות ההתדיינות תמיד תהיה כאן. אני חושב שהדרך הנכונה היא שלא יקרה שום דבר אם המפקחת תטרח ותראה שוב.  אני לא חושב שהיא מחוייבת להימנע מפרסום. הליך הפרסום עשוי לגרום לכך שבעיני של המפקחת יהיה משקל נוסף לכך שתקופת זמן ממושכת באמצעי פרסום קפדניים וככל שהיא תראה לנכון במימון המערער בכל דרך שהיא תראה לנכון, יש אינטרנט, עיתונים וניתן לעשות זאת בכל מקום כלשהו מבלי לפגוע בזכויותיו של המשיב. אני מבין שבמדיניות של הממשל חברי לא רואה לנכון ללתת הסכמה לכך. רואה חברי עצמו כבול בפני מקבלי החלטות שאותם הוא מייצג, אך בית המשפט לא כבול לכך. בד בבד עם דחייה מוסכמת של הערעור בית המשפט יכול לכרוך את הדברים יחד גם בלי הסכמת חברי.

לאחר הפסקה

פסק דין

ערעור על החלטת הממונה על המרשם (מיום 12.8.07), החלטה אשר דחתה את עררו של המערער על החלטת מפקחת בכירה על רישום המקרקעין (מיום 21.3.07).

המערער מבקש להורות על פרסום בקשתו לרישום ראשון של מקרקעין על שמו, לשם קבלת התנגדויות. המפקחת מצאה - כאמור בהחלטתה הנ"ל - סתירות ואי-התאמות בבקשת המערער ובמסמכים שצורפו אליה, והחליטה כי אין תשתית ראייתית מספקת לבקשה, מבלי צורך להורות על פרסום הבקשה לשם קבלת התנגדויות. המערער הגיש ערר על החלטת המפקחת וביקש לפרסם את הבקשה להתנגדויות, על מנת שהמפקחת תיתן את החלטתה רק לאחר הפרסום. הממונה דחתה את הערר, ומכאן ערעורו של המערער.

בעיקרי הטיעון מטעמה ובדיון בעל-פה, טענה הממונה כי כשממסמכי הבקשה לרישום ראשון עולה כי דינה להידחות, אין מקום לפרסם את הבקשה. אין טעם בפרסום, כל עוד אין בבקשה כדי למלא אחר הדרישות המוקדמות.

אכן ב"כ הממונה הצביע על כמה וכמה סתירות ואי-התאמות בבקשת המערער לרישום ראשון: העדר זהות בשם הבעלים במאליה; קושי לגבי מיקום המקרקעין בשל שימוש באותה מפה לשתי חלקות שונות; השלמת פרטים מרכזיים בכתב יד; פער משמעותי בשטח החלקה בין המסמכים השונים; ציון שם שונה לבעלים בתצהירים; היסטוריה קודמת של בקשות לרישום ראשון, ועוד.

לא ראיתי לפרט מעבר למה שנרשם לעיל על אודות הסתירות ואי-ההתאמות, מכיוון שבמהלך הדיון בערעור היום, הסכימו ב"כ המערער לכך שלא נפל פגם בהחלטת המפקחת ובהחלטת הממונה. החלטותיהן מנומקות, שקולות ונכונות, על-פי מה שבא בפניהן. המחלוקת הצטמצמה למעשה לשתי שאלות, בדיקה חוזרת בעקבות מסמכים נוספים שהוגשו, ונושא הפרסום.

בנושא הפרסום, מקובלת עליי עמדת הממונה. היטב הוצגה עמדתה ובאופן משכנע. אין הצדקה לעשות את הפרסום על יסוד תשתית עובדתית דלה ובה אותם פגמים רבים וסתירות שצויינו. אשר לבדיקה החוזרת, הרי שצודק ב"כ הממונה, כי מן הראוי להקפיד על סופיות בכגון דא, ולא לאפשר מעת לעת "מקצה שיפורים". צריך לדעת אל נכון מדוע לא הוגשו כל המסמכים מלכתחילה, ולעיתים אי הגשתם במועד מעלה ספק במישור המהימנות. הערך הכספי הרב של המקרקעין הנדונים יכול גם להוות תמריץ למעשים בלתי כשרים. מנגד, צודקת טענתו של ב"כ המערער על כך שהאינטרס הציבורי, ולא רק האינטרס של המערער, מחייב שהרישום ישקף כהלכה את הבעלויות במקרקעין.

המערער צרף לעיקרי הטיעון מטעמו מסמכים חדשים, נוספים על אלה שהוגשו בפני המפקחת. בצדק ביקש ב"כ הממונה להוציאם מתיק בית המשפט. יחד עם זאת, אינני רואה הצדקה שלא לבחון את האמור בהם, שמא יהא בכך כדי לשנות מהחלטות המפקחת והממונה. ודוק: אין בכך כדי לגרוע כהוא זה מנכונות החלטת המפקחת והממונה. האחריות על הגשת המסמכים בשלב מאוחר, מוטלת כל-כולה על המערער. מן הראוי לחייבו בהוצאות על הטורח המיותר שגרם באופן התנהלותו, אך אין זה מן הראוי שלא לבחון את תוכנם של המסמכים הללו.

אשר על כן החלטתי לדחות את חלק הארי של הערעור, ועם זאת לאפשר למערער להגיש בתוך שלושים יום למפקחת את המסמכים הנוספים, על מנת שייבדקו גם בהתחשב בהערות ב"כ המערער בפרוטוקול לעיל, ולאור שאר החומר שהגיש בשעתו המערער למפקחת.

המערער ישא בהוצאות הערעור, וכמו כן ישלם למשיבה שכ"ט עו"ד בסך כולל של 4,000 ש"ח.

ניתן היום, י"ז באלול תשס"ח (17 בספטמבר 2008).

עינת התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: